דלג על המודעה
שוקו וניל

שוקו וניל

על הפרק: ההצגה העוסקת בגזענות נגד החברה האתיופית. תאריך: שלישי (10.11.15). פתיחת דלתות: 20:30. לוקיישן:  אולם רינה שני, חדרה. קומדיה ישראלית מרגשת נושכת ומצחיקה עד דמעות, נקודת מבט הומוריסטית וסרקסטית המטפלת באחד הנושאים הכאובים בחברה הישראלית. גדי רוזנברג הוא סטנדאפיסט רמת אביבי, שמחליט לעזוב לברלין ארץ המילקי. הכל כבר מוכן ומה שנותר הוא להשכיר את דירתו הסמוכה לאוניברסיטה. הוא מפרסם מודעה ובעקבותיה מגיעה אל מפתן ביתו אביבה, סטודנטית לרפואה. סטודנטית צעירה לרפואה – מרשים? אז זהו שלא. רפואה, רפואה אבל רחמנא לצלן – היא אתיופית??!!! מה עכשיו? דיירת אתיופית בבניין רמת אביבי? הייתכן? אמו הפולניה מתנגדת נחרצות לתוספת הצבע בבניין ומכנסת אספת דיירים...
ג’רמי ארטיה מציג: 50 גוונים של שחור

ג’רמי ארטיה מציג: 50 גוונים של שחור

לג’רמי ארטיה (32), פעיל מחאה חברתית שנלחם בעקביות בגזענות ובסלקציה נגד העדה האתיופית, לא היו חיים קלים. בראיון לנתניה און ליין – ksn הוא אומר: “למרות הכל, לא ינצחו אותי”. “עליתי לארץ בגיל שש – לאותה ארץ מובטחת שהבטיחו לי הוריי”, כך פותח ג’רמי את הראיון. “גרנו במבשרי ציון ולמדתי באולפן, בכתה נפרדת כמובן, רק של אתיופים. מהצד השני היו כיתות רגילות המיועדות לבהירי עור וכבר אז חשתי את ההפרדה. עוד בתור ילד, לא הבנתי למה אני לא יכול ללמוד איתם ביחד. מעבר לכביש היו בתים, ארמונות של אנשים עם צבע עור בהיר. לאחר שסיימתי את האולפן הועברתי לכתה הרגילה ושם הייתי האתיופי היחידי. זו, למעשה, הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני חלק ממשהו ולא שונה. כשסיימנו במרכז קליטה עברנו לרמלה, התחלתי את לימודיי ואבא שלי נפטר במהלך אותה תקופה. מסע חיי השתנה לכיוונים אחרים. באותה זמן הצתתי את המרד הראשון שלי בבית הספר – לאחר שהמחנך שלי, שגם היה בזמנו סגן מנהל, אמר לאחר התלמידים מהמועדונית “תחזור לאתיופיה, לאיפה שבאת” בליווי אמירות גזעניות נוספות. לא האמנתי למשמע אוזניי והחלטתי שאני עוזב. עמדתי על שלי ולא הסכמתי להמשיך את לימודיי ללמוד באותו ביה”ס. בעקבותיי היו עוד כמה שעזבו ואני עברתי לפנימיית ויצו הדסים בקדימה – כאן בעצם התחיל הרומן שלי עם נתניה בה אני מתגורר כיום”. מדוע עזבת דווקא לפנימייה? “קודם כל, ידעתי שבבית אין לי את האמצעים להתקדם מבחינה כלכלית. שנית, חשבתי ששם יש את כל האוכלוסיות, שכולם שווים. אמרתי לעצמי, ‘שם אולי אצליח להגשים חלומות, תהיה לי את ההזדמנות לחיות כשווה בין שווים’ וכך היה. חייתי בין אמריקאים, רוסים, גם אתיופים. למדתי, ניצלתי את הכלים שניתנו לי, בעיקר בתחום המוזיקה, ההגברה והתאורה. הפכתי להיות שם דיג’יי ולאחר מכן...
המסע לאתיופיה

המסע לאתיופיה

במשך שלושה חודשים התנדבה שיר רובין (23) בגונדר שבאתיופיה, הפעילה עם מתנדבים ישראלים בית ספר נייד, לימדה ילדי רחוב אנגלית ואמנות וספגה את התרבות בת 2000 השנה. ראיון על חוויה מסוג אחר, עם תובנות לחיים האמיתים.  אפתח בהצהרה כנה: שיר רובין (23) ואני חברות טובות מאז כתה ב’. אנו חולקות את מאווי ליבנו ומשתפות האחת את השנייה בהחלטות הנקרות בדרכנו כחלק ממסלול החיים. לפני כשלושה חודשים טסה שיר, במסגרת התוכנית “תן – תיקון עולם” (Project Ten), אותו מפעילה הסוכנות היהודית, לגונדר באתיופיה. לפני פחות משבוע היא חזרה לישראל.  שלושה ימים בלבד לאחר ששבה לארץ אנחנו יושבות על נס-קפה רותח בבית קפה שטמפפר בנתניה ומדברות על חוויה עוצרת נשימה אשר הותירה אותה מוקסמת, שלמה ובעיקר מלאת פרופורציות לחיים.  “הפרויקט מאפשר לישראלים ויהודים צעירים לבלות שלושה חודשים בהתנדבות ולמידה בקהילות נחשלות ברחבי העולם. הוא פועל באתיופיה, הודו, מקסיקו, קריית שמונה והרדוף. כל הרעיון ב”תיקון עולם” בא מהמקום של נתינה וקבלה, המתנדבים בישראל הם מחו”ל והמתנדבים בחו”ל מגיעים מהארץ”, היא מסבירה.  “מדוע בחרת דווקא באתיופיה?”, אני שואלת בעודי מערבלת את הסוכרזית ועוטפת את כוס הזכוכית. “אפתח בכך שנחשפתי לתכנית דרך חברות שלקחו בה חלק, והחלטתי לגשת למיונים וראיונות. מאז שירותי הצבאי בתור קצינת ת”ש, יש לי קשר מיוחד ליוצאי העדה האתיופית. בלי כל קשר, עניינה אותי מאוד התרבות, שבדיעבד נוכחתי לגלות שהיא מדהימה ומכבדת. מעבר לכך, העובדה שגדלתי ואני גרה בנתניה, אפשרה לי להיחשף לחלק קטן מהמורשת התרבותית של בני העדה. גם זה סייע לי לקבל את ההחלטה”. “באתיופיה יש אלפי ילדי רחוב. רק בגונדר, העיר בה התנדבתי, יש מעל ל-2,000 ילדי רחוב. 800 מהם ישנים ברחובות מידי לילה… לימדנו אנגלית בבית יתומים המטפל בילדי רחוב לשעבר ועם עגלת המובייל-סקול לימדנו את...