דלג על המודעה
Combar קידום אתרים ושרותי שיווק דיגיטלי לעסקים
ג’רמי ארטיה מציג: 50 גוונים של שחור

ג’רמי ארטיה מציג: 50 גוונים של שחור

לג’רמי ארטיה (32), פעיל מחאה חברתית שנלחם בעקביות בגזענות ובסלקציה נגד העדה האתיופית, לא היו חיים קלים. בראיון לנתניה און ליין – ksn הוא אומר: “למרות הכל, לא ינצחו אותי”. “עליתי לארץ בגיל שש – לאותה ארץ מובטחת שהבטיחו לי הוריי”, כך פותח ג’רמי את הראיון. “גרנו במבשרי ציון ולמדתי באולפן, בכתה נפרדת כמובן, רק של אתיופים. מהצד השני היו כיתות רגילות המיועדות לבהירי עור וכבר אז חשתי את ההפרדה. עוד בתור ילד, לא הבנתי למה אני לא יכול ללמוד איתם ביחד. מעבר לכביש היו בתים, ארמונות של אנשים עם צבע עור בהיר. לאחר שסיימתי את האולפן הועברתי לכתה הרגילה ושם הייתי האתיופי היחידי. זו, למעשה, הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני חלק ממשהו ולא שונה. כשסיימנו במרכז קליטה עברנו לרמלה, התחלתי את לימודיי ואבא שלי נפטר במהלך אותה תקופה. מסע חיי השתנה לכיוונים אחרים. באותה זמן הצתתי את המרד הראשון שלי בבית הספר – לאחר שהמחנך שלי, שגם היה בזמנו סגן מנהל, אמר לאחר התלמידים מהמועדונית “תחזור לאתיופיה, לאיפה שבאת” בליווי אמירות גזעניות נוספות. לא האמנתי למשמע אוזניי והחלטתי שאני עוזב. עמדתי על שלי ולא הסכמתי להמשיך את לימודיי ללמוד באותו ביה”ס. בעקבותיי היו עוד כמה שעזבו ואני עברתי לפנימיית ויצו הדסים בקדימה – כאן בעצם התחיל הרומן שלי עם נתניה בה אני מתגורר כיום”. מדוע עזבת דווקא לפנימייה? “קודם כל, ידעתי שבבית אין לי את האמצעים להתקדם מבחינה כלכלית. שנית, חשבתי ששם יש את כל האוכלוסיות, שכולם שווים. אמרתי לעצמי, ‘שם אולי אצליח להגשים חלומות, תהיה לי את ההזדמנות לחיות כשווה בין שווים’ וכך היה. חייתי בין אמריקאים, רוסים, גם אתיופים. למדתי, ניצלתי את הכלים שניתנו לי, בעיקר בתחום המוזיקה, ההגברה והתאורה. הפכתי להיות שם דיג’יי ולאחר מכן...