דלג על המודעה
Combar קידום אתרים ושרותי שיווק דיגיטלי לעסקים
שולחן לשניים בבקשה

שולחן לשניים בבקשה

הוא רק בן 22 וכבר הספיק לכבוש בימות רבות. השבוע הגשים עידו גולן חלום נוסף: מחזה, אותו כתב וביים  הועלה לראשונה. ראיון על השראה, תרבות ודרך חיים בעידן של שטחיות.  עידו גולן מתרגש. קשה לו להתרגל לתואר במאי צעיר. זהו לו ראיון ראשון לתקשורת בכלל ורגע אחרי העלאת המחזה הראשון פרי עטו בפרט. אל מול אולם מלא, בבית יוחנן שבמתחם היכל התרבות נתניה, הועלה המחזה “שולחן לשניים. על המחזה נרחיב בהמשך. “הבמה היא האובססיה שלי מאז הילדות. החיבור הראשון למקצוע היה במסיבת הסיום של כתה ו’. נתבקשתי לשחק יהודי שירד מספינת מעפילים שהגיעה לארץ ישראל ומבשרים לו שהספינה של בנו לא שרדה בדרך”, עידו מספר ועיניו נוצצות: “הייתי צריך לעמוד על קצה הבמה ולבכות מול קהל של 700 איש. לא יודע איך יצא לי, אבל זוכר שהתלהבו. מאז התאהבתי במקצוע, במשחק, במוזיקה ובכל מה שקשור לז’אנר. אני נושם את זה, אוכל את זה, מרגיש את זה”.  ומה הלאה?   “בתיכון היה לי ברור שאבחר במגמת דרמה. פשוט פרחתי. במקביל, התקבלתי לתפקיד משנה באחת ההצגות. תפקיד גרר תפקיד והפקות שעלו בהיכל התרבות. בכמה מהן אפילו קיבלתי את התפקיד הראשי. הרגשתי שאני חייב להעשיר את עצמי. ללמוד עוד. נרשמתי ללימודי משחק בבית הספר לאומנויות הבמה ‘לימור רוז’. בגיל 18 הקמתי קאסט של עשרה שחקנים ושחקניות והעליתי הפקה משלי: “שלום ולא להתראות”. המחזמר הצליח והתאהבתי בעולם הכתיבה”.  קצת מתבקש שהשלב הבא יהיה לסמן וי על שירות בלהקה צבאית, לא?  “האמת שלא. שבועיים לאחר שעלה המחזמר עשיתי את המעבר החד ביותר בחיי: התגייסתי לחטיבת גבעתי בתור לוחם. כולם תמיד אמרו לי, שכל השחקנים משתמטים. הייתי חייב לשבור את הסטיגמה המקוממת הזו”, הוא צוחק וממשיך: “ניצחתי את הסטטיסטיקה והתקבלתי לסיירות. מהבמה ומחיאות הכפיים, השתטחתי על חול מדברי...