דלג על המודעה
החיים על פי אוסטפלד – לא הכל דבש

החיים על פי אוסטפלד – לא הכל דבש

שיר אוסטפלד לא האמינה, גם בחלומותיה הורודים ביותר, שספר הביכורים שלה נסיך או סביח, יהפוך תוך פרק זמן קצר כל-כך לרב מכר בכל קנה מידה ישראלי. כמעט חמש שנים לקח לה לכתוב את הספר, ששימש בתחילה כמזור לתחושותיה ולמכאוביה. ריאיון ראשון עם אוסטפלד, עד לפני כחודשיים עורכת התרבות בשבועון נתניה און ליין – הפעם בכובע המרואיינת. הוצאת השנה לאור את ספרך הראשון, “נסיך או סביח”, שזכה לשבחים רבים. חייבת לשאול – מה משמעות השם? שיר מחייכת: “תצטרכי לקרוא כדי להבין, רק אגיד שהוא מספר על החיים מנקודת המבט שלי, בצורה הכי כנה, שנונה, מגניבה, חצופה ולפי התגובות גם מרגשת. תמיד אהבתי לכתוב, אני זוכרת שבבית הספר הייתי הפייבוריטית של המורות לספרות וללשון, אבל מה שבאמת הביא אותי לספר את הסיפור שלי היתה הטרגדיה המשפחתית שפקדה אותנו לפני כחמש שנים: אבא שלי, מוטי, לקה בדום לב ולא התעורר ממנו… נשאר צמח”. מה גרם לך לקחת דווקא את הטרגדיה המשפחתית האישית שלך, ולהביע את תחושותיך על הכתב? “הייתי אז כולה ילדה בת 19, מפקדת בצה”ל. ישנתי לידו חצי שנה בבית החולים וחיכיתי שיתעורר- ימים, לילות… אבל זה לא קרה. הפכתי להיות הליצנית הכי עצובה על הפלנטה והתחלתי לכתוב. פה מילה, שם משפט, מחשבות, תחושות, רגשות, אלוהים, אהבה, געגוע, סקס, סמים, רוקנ’רול לא היה שם אבל אריק איינשטיין ושלמה ארצי נתנו בראש. מצאתי סיפוק בלשתף, פרקתי אל הדפים. אבא שלי נשאר בתרדמת אבל החיים המשיכו ואני איתם בכאב רב. עברתי ללפ-טופ, נרשמתי לסדנת הכתיבה של הסופר אילן הייטנר שהוא הגורו שלי. טסתי לחו”ל, נכנסתי לזוגיות חדשה, התחלתי ללמוד. בסוף כל יום, כמעט, חזרתי אליו, לאבא שלי, למיטה שלו בבית החולים. מצאתי את עצמי כותבת בתל-אביב, בלונדון, בברלין, באמסטרדם, בבייג’ין, בשנחאי, בירושלים, מלא...