דלג על המודעה
ללא מילים

ללא מילים

שלומי ביטון ושחקני קבוצת הקטרגל, יהלומי נתניה, מאמינים שהשמיים הם הגבול. ולא, הם לא מתייחסים לעובדה שכולם חירשים וכבדי שמיעה, להפריע להם לנצח. לראיון הזה הגעתי, אני חייבת להודות, עם לא מעט חששות. מעולם לא ראיינתי אדם חירש אילם. שלומי ביטון (27) הוא קפטן קבוצת הקט רגל “יהלומי נתניה”. שלומי, שהחליט לא לאפשר למגבלת השמיעה למנוע ממנו את אהבתו לספורט, מאמין שהשמיים הם הגבול. לראיון עם שלומי הצטרפה רוני, רעייתו, שסייעה לי בתרגום שפת הסימנים. הם סיפרו לי על ההתמודדות היום-יומית, ההשתלבות וההתמודדות עם חברה שומעת, האכזבה מעיריית נתניה ואי-השקעתה בקבוצה והצלחתו האישית של שלומי, שביחד עם הדוד שלו, איש העסקים אמיר דודאי, הצליחו להקים את הקבוצה מחדש – אחרי שזו הייתה על סף סגירה. ספר על קבוצת “יהלומי נתניה” “אנחנו קבוצה מעורבת של חרשים וכבדי שמיעה, יהודים וערבים. בספורט אין גזענות כולנו יחד, לכולנו חשוב לשמור על קיומה של הקבוצה והמטרה שלנו משותפת. השבוע התחיל סבב המשחקים ואין מאושר ממני לקחת חלק בליגה, זה לא מובן מאליו, תחשבי שאין לנו עזרה מאף גורם אנחנו לגמרי לבד במערכה”. מה זאת אומרת אין לכם עזרה? “כל הקבוצות בארץ משויכות לעמותות כאלה ואחרות, המשקיעות בהן מבחינה תקציבית ומבחינת תשתיות. אצלנו המצב אחרת לגמרי. אין אף אחד שלוקח אחריות על הקבוצה, ולכן היא עמדה בפני קריסה. אנחנו דואגים להוציא מכיסנו את הכסף לתחזוקת הקבוצה. תחשבי שיש כאלה שאין להם אפשרות כי הם לא עובדים. בניגוד לאנשים “רגילים”, לנו החרשים ובכלל בעלי המוגבלויות, לא פשוט למצוא עבודה. מראש מוותרים עלינו”. “מוותרים עלינו” זו אמרה כואבת, זו באמת התחושה? “זו התחושה. לצערי, היא לא תלושה מהמציאות. היא עובדה בשטח. חלק גדול מהשחקנים בקבוצה לא עובדים, כי מראש אנחנו נחשבים כלא מספיק טובים, אבל לצערי...