דלג על המודעה
חולה על כדורגל

חולה על כדורגל

זה היה רומן מבטיח שהחל בגיל 15 ונמשך עד היום. אדווה טויל, שחקנית נבחרת ישראל בכדורגל, בשיחה נשית על ענף הספורט שהכי מזוהה בארץ עם גברים. ולא, אל תשאלו אותה על פרישה  בג’ינס משופשף וקפוצ’ון אפור היא מתיישבת על מדרגות המשרד שלה ואומרת בפאסון מיוחד שכזה: “יאללה, בואי נתחיל”. אני, שלא מבינה למה אי-אפשר לשבת בניחותא על כיסא המנהלים, פותחת את הלפ-טופ ומתחילה ‘לירות’ שאלות. לאט-לאט מתגלה לעיני בחורה צנועה עם אג’נדה וחזון, אך יותר מכל- כדורגלנית בנשמה.  ספרי לי קצת על עצמך בשתי שורות “אני אדווה, בת 29 מנתניה, במקור מירוחם. חוץ מלנהל את תחנת הדלק “מנטה-גל”, אני גם משחקת בנבחרת ישראל לנשים כבר 14 שנים, גם במכבי חדרה”.  למה דווקא כדורגל? “זו אהבה לכל החיים, ממש חיידק. יש אנשים שהתחביב שלהם זה לשיר, לרקוד, לבשל, אני אוהבת לשחק כדורגל. כבר מגיל קטן שיחקתי בשכונה, אני זוכרת שתמיד נמשכתי לספורט הזה. כשהייתי בת 12 ההורים שלי חזרו בתשובה, כל הבית הפך דתי פתאום: אחי, שתי אחיותיי ואני. בגיל 18 החלטתי שזה לא בשבילי וחזרתי בשאלה, הקדשתי את כל כולי לכדורגל”.  צעד אמיץ. מה, ההורים לא עשו בלאגן? “אני חושבת שאמא שלי מעולם לא הבינה איך עזבתי את עולם הדת. היה לה קשה לקבל את זה בהתחלה. עזבתי את בית הספר הדתי, כי הפריע להם ששיחקתי כדורגל, זה נגד את האינטרסים שלהם והאמת, לגיטימי. בלי קשר, לא התחברתי לשם. הייתי מגיעה רק לבגרויות וזהו, תוך כדי נכנסתי לכושר, משחקת הרבה. אני מאמינה שדברים התנהלו נכון כדי שאגיע לאן שהגעתי”.  את מרגישה שלמה עם ההחלטה שלך? “בוודאי. המגרש הוא המקום בו אני פורקת את כל המתחים, הכעסים, האנרגיות. קשה להסביר את זה, אבל זו באמת תחושה עילאית”.  מה ההישג הכי...