דלג על המודעה
על בחירת חוגים ועל ילדים המכתיבים להורים

על בחירת חוגים ועל ילדים המכתיבים להורים

חינוך לדמוקרטיה זה יפה, טוב ונכון – אבל לא בכל מה שקשור לחוגי ילדים. כמורה לקראטה במהלך 35 השנים האחרונות אני נתקל, בשנים האחרונות יותר מאי-פעם, במשהו שאני מכנה: “דמוקרטיזציית-יתר בחינוך ילדים”. הכוונה היא לכל אותם הורים, המביאים את הילדים לשיעור ניסיון, רואים “כי טוב”, כלומר – הם אוהבים את השיעור: מבינים את חשיבות הקניית הכלים והיכולת לילד שידע להגן על עצמו, את זה שלשיעור יש מסגרת מובנית וברורה, שיש אופן התנהגות מקובל, אוהבים את האופן שבו אני מתייחס לילדים ומנהל את השיעור… הכל מצויין, ואז הם הולכים הביתה עם הילד. הם אפילו מדברים איתו והילד מאוד אהב את השיעור ונהנה ממנו, אבל “החברים שלו הולכים לחוג אחר”. ואולי מצב אחר – ההורה מאוד אהב את החוג ואת התכנים וחושב שהם סופר-חשובים לילד שלו, אבל הילד דווקא לא רוצה. הוא אפילו לא יודע למה. סתם כי  “לא בא לו”. ואז אותו הורה, שלפני רגע היה כל כך מרוצה לראות שהילד שלו באמת מקבל את הטוב ביותר ואפילו נהנה מזה (הילד) – פתאום מתחיל לזגזג… “שלא תבין לא נכון”, הוא מתקשר ואומר לי, “אני מאוד אהבתי את השיעור, אני רואה את הרמה הגבוהה ורואה שהילדים באמת לומדים כל השיעור ולא סתם משחקים… אבל הילד רוצה להיות עם החברים שלו”. אה, כן, שכחתי… הילד בן 5. במקרה הטוב בן 6 או אפילו 7. התסריט הזה שתיארתי כאן, חוזר על עצמו בזמן האחרון הרבה מדי פעמים. וכאן אני מגיע להסביר למה אני טוען שדמוקרטיה, שהיא דבר מבורך לכשעצמו (רןב הזמן לפחות), היא דבר פסול בחינוך ילדים, לפחות במקרים כמו הנ”ל. לילד בן חמש, שש או שבע ומה לעשות, גם לילדים גדולים יותר, אין תמונת עולם רחבה כמו שיש למבוגר בן 20-30 פלוס. ילד...