דלג על המודעה
על החיים ועל המוות

על החיים ועל המוות

גם אני חוויתי חוויה מטלטלת. סבא שלי האהוב אושפז בבית חולים בעקבות אירוע מוחי. אחרי חודש נפטר. זה כואב. זה מטלטל, אבל אפשר גם ללמוד מזה הרבה. זאת תקופה אינטנסיבית בטירוף! תנועת הכוכבים לא עושה לנו חיים קלים ומעבירה אותנו דרך מאד לא פשוטה. הנה כמה דוגמאות לחוויות של אנשים מהתקופה האחרונה: מוות– כמעט כל אדם שפגשתי בתקופה האחרונה איבד מישהו בחייו. אלימות– אנשים מספרים על חוויות אלימות- כקורבנות וכתוקפים. איבוד השפיות-חוויות של אובדן, טירוף חושים, איבוד שליטה, תנודות רגשיות קיצוניות. דיכאון– עצב שכבר אין אפשרות לבטא אותו. תחושה של ויתור על החיים. מחלות– וכאבים פיזיים משתקים, כאלה שמונעים את האפשרות להיות בעשייה. מחסור– בכסף, באוכל, באהבה עצמית ובאהבה לסביבה… אוף כמה שזה כואב, כמה שזה מכעיס, לראות את כל זה, לעבור דרך זה… אחזור לסבי. גם אני חוויתי בחודשים האחרונים חוויה מטלטלת מאד שהביאה איתה לא מעט כאב והתמודדויות מורכבות. סבא שלי, היקר והאהוב, הגיע לבית חולים אחרי אירוע מוחי, שכב שם חודש, מונשם וללא הכרה ולאחר חודש ימים הוא נפטר. ביום שבת. צדיק אמיתי. מצאתי את עצמי מתרוצצת בין הבית, לפגישות, לטיפול בילד, לבית החולים, לסבתא שלי ואז לבית הקברות… אחת התקופות המתישות, העמוסות והכואבות בחיי. עלו שם כל-כך הרבה פחדים- על סבתא שלי- איך היא תסתדר, על המשפחה שלי- שהיא מתפרקת, על בן הזוג שלי והילד שלי- המוות הזה הפחיד אותי ממש, הזכיר לי שיום יבוא וגם אליי זה יגיע, פחדתי פחד מוות להיות במקום של סבתא שלי. אבל משהו קרה שם בזמן הזה. המוות, הכאב, המחסור, הריק, הפחד מהלא נודע… אלה אפשרו למשהו חדש להיוולד, משהו שלא היה שם קודם. דווקא אחרי המשבר הזה נוצרו שם חיים חדשים. המשפחה שלנו התחברה, כמו שלא הייתה מחוברת...
מרחב הקסמים / גניה גבירץ

מרחב הקסמים / גניה גבירץ

רבים קוראים לזה קליניקה, אבל בשבילי מדובר במרחב בו קורים קסמים: על פסיכו-אסטרולוגיה והיכולת להכיל הפעם החלטתי לשתף אתכם במה שקורה אצלי במרחב הקסמים. הרבה קוראים לזה קליניקה… כי זה מרחב טיפולי… אבל לי זה תמיד מרגיש כמו מרחב שקורים בו קסמים. אני מרגישה את הקסם עוד לפני כשמגיעים אליי… זה תמיד בדרך מעניינת. דרך חבר, דרך בן/בת זוג, דרך פוסט שכתבתי שנתקלו בו במקרה, דרך תחושה שצריך להיפגש או פשוט דרך הלב. הקסם הזה ממשיך כשנפגשים. בזכות העובדה שאני מכינה את המפה האסטרולוגית לפני המפגש… תמיד זה מרגיש שאני כבר מכירה את האדם שמגיע, שאני מכירה את הנשמה ועכשיו רק פוגשת את הגוף שעוטף אותה. ואז נפגשים, מתיישבים בכורסאות ומתחילים…. ברגע הזה קורה הקסם האמיתי. ברגע הזה אני מרגישה את הלבבות נפתחים. תוך כדי שיחה ובירור ועל בסיס המפה האישית, אני מקבלת מידע ומסרים חשובים שעליי להעביר לאדם שמולי. לפעמים המסרים נראים לא הגיוניים לי ולמי שמולי, לפעמים הם ממש לא מה שציפו לשמוע ממני ורוב הזמן… יש בהם תחושה של הקלה, תחושה שמקשיבים לנשמה ונותנים לה את מה שהיא באמת רוצה או צריכה כדי לעבור לשלב הבא. לא מזמן פגשתי אישה מדהימה. אישה צעירה ומקסימה עם לב של ילדה שמרגישה קצת מותשת לאחרונה. היא סיפרה שהיא מרגישה כמה היא לא מסוגלת להשתלב בעולם העבודה כמו ה”גדולים”. ללכת כל יום לעבודה ולחזור באותן שעות, לקבל ביקורת מהבוסים, להשתעמם… דיברנו על התחושות שעולות לה כשהיא חושבת על עבודה והיא סיפרה על תחושת קורבנות, על כעס, על תחושות אשמה ועל ביקורת שקיימת בתוכה כשהיא חושבת על מקומות העבודה שעבדה בהם בעבר וכאלה שהיא חושבת עליהם כאופציה לעתיד. חקרתי את המפה שלה וראיתי בדיוק את זה… גיליתי שהנשמה שלה יודעת בדיוק...
תעודת שגעון / גניה גבירץ

תעודת שגעון / גניה גבירץ

השבוע חגגתי יום הולדת 30 ולכן החלטתי לשבת ולכתוב על המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים… היכולת להקשיב מאז שהייתי ילדה, אני זוכרת את עצמי מבינה דברים בצורה קצת אחרת. כאילו יש איזה קול אצלי בתוך הראש שאומר לי את האמת על החיים, על אנשים, על מצבים. אף פעם לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה מדי, זה היה די מוזר, כי אף אחד לא אמר לי את הדברים שידעתי, אבל פשוט ידעתי. ידעתי שאני מקבלת תובנות מאד חשובות וידעתי שאני צריכה להקשיב. אני זוכרת את עצמי בת שמונה, בבית הוריי בנתניה, מסבירה לאמא שלי, שזה בסדר שאני ואחותי רבות, שזה חלק מההתפתחות ושבסוף נהיה חברות טובות וכך היה. אני זוכרת שהייתי בת 12 והסברתי להורים שלי למה יהיה להם הכי טוב להתגרש וכך היה… ואני זוכרת שכל חיי, כשמישהו שאל לעצתי ידעתי מה לומר, לא כי חשבתי על זה קודם, לא כי הייתה לי איזו דעה על הנושא, אלא פשוט כי ידעתי מה הוא צריך לשמוע. העניין הוא שדי התביישתי בזה, כי רוב הזמן לא היה לי עם מי לחלוק את המידע שקיבלתי ולרוב היה לי קשה להסביר את עצמי, אז ניסיתי לכתוב את זה או לצייר את זה, אבל עם השנים פשוט הפסקתי להקשיב, הפסקתי להאמין לעצמי, התחלתי להאמין לאחרים. חשבתי שהם יודעים מה טוב יותר, ברור יותר, וודאי יותר. אז טעיתי בדרך, התבלבלתי והלכתי לאיבוד, אבל היום אני יודעת שגם זה היה חלק מהדרך שלי, הדרך לעצמי. אנשים קוראים לדבר הזה- תקשור. אני עדיין קצת מתקשה עם המילה הזאת. המילה הזאת התחברה לי תמיד עם כוחות על, כישוף ואפילו שיגעון. תמיד חשבתי שאם אגיד שאני מתקשרת, יצחקו עליי, יגידו שהשתגעתי ושעכשיו אני יכולה להפסיק עם השטויות שלי ולהתחיל לעשות משהו...
נולד לי בלוג / גניה גבירץ

נולד לי בלוג / גניה גבירץ

אחרי שנה עמוסה בלידות, בהתחדשות, בלימודים, הגיע הזמן גם לבלוג משלי ואם גם אתם רוצים להיכנס להריון עם האני האמיתי שלכם, דברו איתי בגדול אפשר לומר על השנה שלי שהיא שנה של לידות. ילדתי את הבן שלי נכון… ילד קסום ואוהב ומיוחד במינו… אבל יחד איתו נולדתי אני, נולד המקצוע שלי שאני יצרתי במו ידיי, כוחותיי ושיעוריי. נולדה הזוגיות שלי, נולדה המשפחה, נולדו לי חיים שלא הכרתי והנה נולד לי גם בלוג. לי, הילדה הנחמדה שרוב הזמן שותקת, שלא רוצה להפריע לאף אחד… לי יש מקום לכתוב מה שבא לי. מי היה מאמין?!!? אז אני רוצה לספר למי שקורא את מה שיש לי לומר, שבשנה הזאת בעיקר נולד המון-המון כאב שלא ידעתי שקיים בי. נולד כעס גדול, נולד קושי, נולדה עצבות עמוקה, אכזבה, תסכול, שנאה, קנאה, עצבים ועוד ועוד. לא הבנתי, איך זה יכול להיות שאצלי, שהכל אצלי תמיד בסדר, שאני אף פעם לא מתלוננת, שאני תמיד מכילה את הרגשות האלה אצל אחרים. איך זה יכול להיות שאני זאת שמרגישה אותם?! פתאום? איך??? לא לא לא… לא חשוב, אמרתי לכולם, אצלי הכל בסדר, אל תדאגו. אבל זה לא הרפה ממני. המשכתי להרים את עצמי למעלה ולרדת בערך כל יום, כל דקה. עם הזמן אני מבינה למה… יודעים למה? כי לידה זה כואב. ללדת את עצמי, את המשפחה שלי, את המקצוע שלי, את הילד שלי, זה כואב. נכון, יש משככים, יש מסיחי דעת, אבל זה כואב!!! כואב כל כך שבא למות, שכבר אי אפשר להתמודד, שדי! כבר אי אפשר לסבול יותר! ואז… ואז נולדים חיים… אפילו הנשימה הראשונה של התינוק שנולד מגיעה עם בכי. אז מי אני שלא ארשה לכאב, לקושי ולעצב להיות חלק מחיי? אז הנה, אני מרשה להם והם שם… ואני לא נאבקת (טוב, לפעמים כן) ואני לא מנסה מיד לתקן ולעשות שיהיה פה טוב...
אודות גניה גבירץ

אודות גניה גבירץ

היי, אני גניה. אני בת זוג לשגיא- השף האדיר ואמא לעומר הנסיך המופלא. אז מה הסיפור שלי? הסיפור הוא די פשוט, אבל מאד מעניין: אני ילדה/ אשה שלא מפסיקה ללמוד. זאת ההתמכרות שלי. למדתי חינוך מיוחד, פסיכואסטרולוגיה, קריאה בקלפים ואימון אישי. בדרך עוד השתתפתי במגוון של סדנאות אצל אנשים מדהימים ומרתקים. למדתי ולמדתי, צברתי עוד ועוד ידע ו… הכל נשאר בפנים. ואז יום אחד זה קרה. יום אחרי יום הולדתי ה-29 וחודשיים אחרי שעומר נולד, הבנתי שזה הזמן לחלוק את הידע המופלא הזה. זה הזמן להעביר את זה הלאה! זה הזמן לעזור לאנשים למצוא את הדרך לעצמם ולחיים שהם חולמים עליהם… זה גם מה שאני עושה בשמחה ובאהבה גדולה: כפסיכואסטרולוגית וכמאמנת אישית, אני מייעצת, מכוונת וגם מעבירה סדנאות בשילוב מפה אסטרולוגית וקלפים. ו… אני לא מפסיקה ללמוד- מאנשים, מסיפורים, מהמפות, מהקלפים, מהחיים. זמינה תמיד בשבילכם לעצה, לשיחה או לייעוץ מקצועי....