שולחן לשניים בבקשה

1
19
המחזה שולחן לשניים. צילום: יניב בן יהודה

הוא רק בן 22 וכבר הספיק לכבוש בימות רבות. השבוע הגשים עידו גולן חלום נוסף: מחזה, אותו כתב וביים  הועלה לראשונה. ראיון על השראה, תרבות ודרך חיים בעידן של שטחיות.

 עידו גולן מתרגש. קשה לו להתרגל לתואר במאי צעיר. זהו לו ראיון ראשון לתקשורת בכלל ורגע אחרי העלאת המחזה הראשון פרי עטו בפרט. אל מול אולם מלא, בבית יוחנן שבמתחם היכל התרבות נתניה, הועלה המחזה “שולחן לשניים. על המחזה נרחיב בהמשך.

“הבמה היא האובססיה שלי מאז הילדות. החיבור הראשון למקצוע היה במסיבת הסיום של כתה ו’. נתבקשתי לשחק יהודי שירד מספינת מעפילים שהגיעה לארץ ישראל ומבשרים לו שהספינה של בנו לא שרדה בדרך”, עידו מספר ועיניו נוצצות: “הייתי צריך לעמוד על קצה הבמה ולבכות מול קהל של 700 איש. לא יודע איך יצא לי, אבל זוכר שהתלהבו. מאז התאהבתי במקצוע, במשחק, במוזיקה ובכל מה שקשור לז’אנר. אני נושם את זה, אוכל את זה, מרגיש את זה”.

 ומה הלאה? 

 “בתיכון היה לי ברור שאבחר במגמת דרמה. פשוט פרחתי. במקביל, התקבלתי לתפקיד משנה באחת ההצגות. תפקיד גרר תפקיד והפקות שעלו בהיכל התרבות. בכמה מהן אפילו קיבלתי את התפקיד הראשי. הרגשתי שאני חייב להעשיר את עצמי. ללמוד עוד. נרשמתי ללימודי משחק בבית הספר לאומנויות הבמה ‘לימור רוז’. בגיל 18 הקמתי קאסט של עשרה שחקנים ושחקניות והעליתי הפקה משלי: “שלום ולא להתראות”. המחזמר הצליח והתאהבתי בעולם הכתיבה”.

 קצת מתבקש שהשלב הבא יהיה לסמן וי על שירות בלהקה צבאית, לא?

 “האמת שלא. שבועיים לאחר שעלה המחזמר עשיתי את המעבר החד ביותר בחיי: התגייסתי לחטיבת גבעתי בתור לוחם. כולם תמיד אמרו לי, שכל השחקנים משתמטים. הייתי חייב לשבור את הסטיגמה המקוממת הזו”, הוא צוחק וממשיך: “ניצחתי את הסטטיסטיקה והתקבלתי לסיירות. מהבמה ומחיאות הכפיים, השתטחתי על חול מדברי באמצע אוגוסט, אבל נהניתי מכל רגע. לא יודע איך, אבל סיימתי את השירות בהצלחה, בריא ושלם”.

 למעשה, שמת על “סטנד-ביי” את חיי המשחק…

“קצת לפני השחרור לקחתי איתי לבסיס מחשב נייד, והתחלתי לכתוב מחזה בידיעה שאתחיל לעבוד עליו ביום שאשתחרר. חיידק הכתיבה טמוע בי חזק. במהלך כל היום עד השעות הקטנות של הלילה ביצעתי את המוטל עליי בצבא, ואז, כשכולם נרדמו, אני הייתי כותב. לא הפסקתי לכתוב מאז”.

 כך, בעצם, כתבת את ההצגה “שולחן לשניים”?

 “כן. במרס 2014 השתחררתי. המחזה היה גמור ואני עוד יותר, אבל האמנתי בדבר הזה בטירוף. התחלתי לעשות אודישנים ולאסוף שחקנים. הבטחתי לעצמי שהפעם אארגן קאסט מושלם. בלי פשרות. עד עכשיו אני לא מאמין שנפלה בחלקי הזכות לעבוד עם צוות חלומי שכזה. הם אדירים ואני מודה לאל על שזכיתי להכיר את השחקנים האלה”.

 את השחקנים, שמונה חבר’ה מוכשרים בטירוף, ליקט עידו גולן בפינצטה. המדהים הוא, שכל השמונה התמסרו להפקה בתשוקה גדולה וללא כל תמורה כספית. כן, קראתם נכון, חינם אין כסף.

 לרן דואני (22), הגר כהן (22), שירן בן טוב (24), אילן שושן (24), נוי ביז’אוי (23), שיר כליפה (13) ואבירן גואטה (22) הם חלק בלתי נפרד מההצגה. על השאלה עד כמה התשוקה לתיאטרון ולמשחק מבעבעת בהם, שכולם, ללא יוצא מן הכלל, בעלי רקע במשחק ובוגרי בתי ספר למשחק מוותרים על תמורה כספית, ענה עידו גולן: “לעתים, התשלום שהוא נטו לנפש יקר ערך יותר מכל דבר אחר.

 מדובר, אם כן, בהתמסרות מלאה ועשרות שעות של עבודה

“אכן, ומדובר במאות שעות של עבודה. זה מה שיפה עם השחקנים שלנו. הם נותנים את כל הלב ומרגישים את זה בעבודה איתם: הם מקבלים את הערות הבימוי באהבה, מגיעים בזמן לחדר החזרות, יושבים עד השעות הקטנות של הלילה ומתאמנים כדי להציג את היכולת הטובה ביותר. אני, אישית, מודה בכל יום מחדש שנפלה בחלקי הזכות לעבוד איתם”.

 ההצגה “שולחן לשניים” עוסקת, בגדול, באחת הדילמות בהן נתקלים צעירים רבים: שני חברים המתקשים לשלם את שכר הדירה, מחליטים להכניס לדירתם השכורה שותף שלישי – אלא שאז – כצפוי – מתפתח כאוס שלם.  “בעיקרון אני חושב, שהערך המוסף של “שולחן לשניים” מדבר בעיקר על שאלת הגורל: האם המקום שאתה נולד בו, יכול לקבוע את הבחירות שלך בחיים?”, מרחיב עידו גולן.

 הרמת הפקה עצמאית נחשבת למסוכנת ברמה כלכלית בכלל, ועוד במדינה בה מדיניות עידוד התרבות ביחס לעולם המערבי, מזכיר עולם שלישי. מאיפה האומץ?

 “כשהתחלתי לכתוב לא ידעתי אם זה יתפוס או לא. הכל היה ממש ‘על עיוור’. כלום לא היה בטוח. זה נשמע קצת מצחיק, אבל אפילו בימים כאלה, בהם יוצרים רבים תומכים במאבק “1% לנשמה” המסמל את שאיפת אנשי התרבות שתקציב התרבות הישראלי יעמוד על אחוז אחד מתקציב המדינה, אני יודע להגיד בוודאות שעם המקצוע הזה אני הולך לפרנס את המשפחה שלי”.

 עד כמה הסביבה מפרגנת?

 “המון. יש לי הורים מדהימים ומשפחה תומכת. אני הקטן מבין שישה אחים. קצת מלחיץ, אבל יש יתרונות לבן זקונים. הם עוזרים לי בכל מה שצריך, ואני מוקיר להם על שנתנו לי את הביטחון לצאת החוצה ולהילחם על הזכות לעשות את מה שאני באמת אוהב. זה לא מובן מאליו. כמו כן, תודתי הגדולה לאבירן גואטה שותפי לדרך, על שלקח חלק פעיל ומשמעותי בהפקה ונתן את כל הנשמה”.

 איפה עוד תופיעו? יש לך שאיפה שתיאטראות אחרים יאמצו אתכם?

 “כרגע אנחנו מתמקדים בלמכור את המחזה הזה. כמובן, שלא בשביל הכסף, אלא על מנת שנוכל באמת למצות את כמות ההשקעה שהשקענו. העבודה על המחזה לקחה 16 חודשים וכואב לכולנו לסכם את זה בשעתיים, אבל אין לי ספק, אנחנו נמכור. זה מספיק טוב”.

 כבמאי צעיר, אתה מרגיש שיש מספיק מקום וקבלה ליוצרים צעירים?

 “ברור, בעיקר בנתניה. התחושה היא של פתיחות מחשבתית עצומה, ‘רק תיצור ואנחנו כבר נדע מה לעשות עם זה'”. בתהליך עצמו סייעו לנו, המון, אנשי “הגג”, המקום החדש לצעירי העיר. אני באמת מציע לכל צעיר וצעירה אחרי צבא לקפוץ ולבר ב-“הגג”. כל אחד יכול למצוא שם משהו שידבר אליו”.

 אתה חושב שבני הנוער בנתניה חשופים, מספיק, לאירועי תרבות, להצגות?

 “אין לי ספק, שהבמה פחות מדברת אל בני הנוער. מן הסתם, רוב החבר’ה הצעירים יעדיפו לסיים את הלילה שלהם על דרינק טוב באחד הפאבים מאשר בתיאטרון. לגיטימי, אני לגמרי שם וזה הגיל. יחד עם זאת, אני מאמין שזה תהליך שלוקח זמן וכולי תקווה שיתפוס. בכנות, היה לא פשוט לייח”צן את ההצגה לבני הנוער המקומיים. אחת המטרות העתידיות היא לעבוד עם בתי ספר, עמותות, חברות וכן עדים מכל רחבי הארץ. לרוץ עם ההצגה הכי רחוק שאפשר”.

 מתרגש?

“מה זה מתרגש, אין לך מושג. אני שלם עם ההפקה הזו, החל מרמת המשחק ועד לעלילה. באמת השקענו שם את כל מה שהיה לנו. חוויית העשייה אדירה ומספקת. אני מקווה שהאותנטיות שלי בכתיבה תרגש ותפתיע, ואני בטוח שהקהל ייהנה”.

 

 

 

 

 

 

תגובה 1

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן