נושמת היפ הופ

0
58
היפ הופ אור לביא נתניה
נושמת את עולם הריקוד. אור לביא. צילומים Free smile photo

גילוי נאות: אור לביא (23) היא חברת ילדות שלי – כאן בנתניה. אומרים, שלכל רקדן יש חלום למצוא בית, להתארגן על איזו פינה חמימה שתספק לו חופש יצירתי, גב כלכלי וסיפוק אדיר. כיום, אור אמנם בעלת סטודיו לריקוד משלה, אבל בעיני רוחי היא תמיד תישאר הילדה עם הקוקו הגבוה, המתוח, זה שמתנפנף עם כל תנועת ריקוד שסחפה אחריה אינספור מבטים בבית הספר.

נשאלת השאלה, מה החזיר בשנים האחרונות את סצנת ההיפ-הופ לאור הזרקורים: האם זו הבשלות של הז’אנר או הפתיחות המחודשת כלפיו? התשובה היא, אם כן, השינוי התדמיתי שעבר. אם בעבר רקדני היפ-הופ התאמצו להציג את עצמם כגנגסטרים קשוחים ומגניבים עם בגדים שגדולים עליהם בכמה מידות, ניכר לראות שהיום הם כבר פשוטים: כובע, ג’ינס קרוע, חולצה משובצת או טי-שרט, קלילים וזורמים.

“מוזיקת ההיפ-הופ יושבת חזק ברמקולים של כל מסיבה, חנות או אייפון בארץ”, מספרת אור וממשיכה: “אין מה לעשות, זה הכי קרוב חיים שלנו. שירי המיינסטרים מתנגנים בכל מקום: בטלוויזיה, בפרסומות… זה כיף ומשחרר. יש בסגנון הזה משהו שאתה מביא איתו את עצמך, הרבה יותר מבלט או מג’אז. נכון, לומדים תנועות, אבל כל אחד מבצע את זה אחרת לגמרי, לפי הוייב שלו, לפי איך שעבר עליו היום. יש משהו מדהים עוד יותר בזה שעושים את זה אחיד, כולם ביחד. זה כוח”.

השנה הגשמת חלום והקמת את הבייבי שלך – הסטודיו.
“נכון. כל חיי רקדתי והייתה לי אהבה גדולה לריקוד, אבל אף פעם לא חשבתי שאתעסק בזה באמת. דברים התגלגלו. אמא שלי לקחה אותי לחוג בלט בגיל ארבע, קנתה לי את כל הציוד: בגד גוף, נעלי בלט… נשמע קלישאתי, אבל התאהבתי בזה. אני זוכרת שהייתי חוזרת הביתה, מושיבה את אחי ואומרת לו “תעשה פלקס… פוינט…”. עם השנים הרחבתי את הידע בסגנונות ומבלט זה הפך לקלאסי, למודרני, להיפ-הופ. מצאתי את עצמי רוקדת במשך שעות ארוכות בכל יום, חמישה ימים בשבוע בסטודיו: אין דבר כזה עייפות ושיעורי בית, רק סטודיו. זה עבר את טייטל ה’תחביב’ והפך להיות ממש מקצועי. אני חושבת שזה עשה לי טוב. השאיר אותי בתוך מסגרת כי זה המון משמעת”.

למה דווקא היפ הופ?
“תמיד התחברתי הרבה יותר להיפ-הופ. הבלט היה בסיסי, טכניקה ויציבה, אבל היפ הופ הכי קרוב לחיים באמת: למסיבות, לקצב, לשירים שאת שומעת ביום יום… אני אוהבת לצאת, לבלות וליהנות, לכן זה הרבה יותר דיבר אליי. אם היית שואלת אותי לפני כמה שנים, הייתי בטוחה שאהיה עורכת דין או משהו כזה, אבל ככל שהתבגרתי, ראיתי איך כל הדרכים מובילות לשם. תוך כדי הצבא הציעו לי ללמד בכל מיני מקומות נחשבים. אמרתי לעצמי שזו הזדמנות שאני חייבת לקחת. בעקבות זה עשיתי קורס מדריכים בוינגייט. כשהרגשתי שאני נהנית ממנו וגם הבנות להן העברתי את השיעורים אמרתי לעצמי, למה לא למנף את זה? שיתחברו אליי, מקום שהוא בקונספט שלי, עסק שאני מנהלת”.

האם הסצנה המחתרתית מבעבעת?
“למה מחתרתית? זה ממש כאן, אף-אחד לא מתבייש בזה. להפך, יש ביקוש אדיר לז’אנר. בשנים האחרונות הוא תפס תאוצה בישראל. פעם זה היה משהו ששייך רק לחו”ל: לרחובות ניו יורק, לוס אנג’לס… היום יש המון תחרויות, אמנים המגיעים לסדנאות בארץ. אני חושבת שזה מבורך. גם אני נסעתי ללמוד בארה”ב. הנה, לא מזמן העליתי לפייסבוק, כוריאוגרפיה שלי ופרסמו אותה באיזה עמוד אדיר בחו”ל, התלהבו בטירוף. זו המחמאה הכי טובה שיכולתי לקבל, שמישהו אוהב את היצירה שלי”.

בעבר השתתפת בפסטיגלים, בחנוכה האחרון רקדת במחזמר “המכבים” לצד לי בירן, רינת גבאי, צביקה הדר ועוד…
“נכון. יש הבדל גדול בין ללמד שזו אהבה וכיף כי זה משהו שנותנים לאחרים, לבין להופיע בעצמך על הבמה שזו תחושה עילאית. צריך לעשות את ההפרדה. אנשים אומרים לי ‘למה לך לרקוד, את כבר מלמדת’. זה שונה, להיות על במה ולשמוע את מחיאות הכפיים מצד הקהל זה דבר מדהים, הרגשה שאין שניה לה. אני מאחלת לעצמי שתמיד אעשה את שני הדברים ביחד”.

בשבוע שעבר התארחו בסטודיו שלך הרקדנית והשחקנית דנה פרידר יחד עם אביחי חכם, כוריאוגרף תיאטראות הבימה והקאמרי
“נכון, היה לי ויז’ן שהם באים לסטודיו ומעבירים סדנת ריקוד של כמה שעות. זה באמת היה קשה, אבל הצלחתי. הגיעו כתשעים רקדנים ורקדניות בגילאי 10-26 והיה תענוג. השאיפה שלי, מעבר לכך שיהיה ייצוג טוב לנתניה כי בדרך-כלל הקבוצות הבולטות בז’אנר הן מתל-אביב, היא להוציא את הרקדנים שלי לשואו ביזנס: שישתתפו בתחרויות, בהצגות, שיעסקו בתחום. בלי קשר למקצוע לעתיד, אני לפעמים מסתכלת על הרקדנים שמגיעים לסטודיו כדי לקבל בוסט של אנרגיות – להשתחרר מהלימודים, מהצבא, מהכל… זה מרגש אותי לדעת שאנשים מחכים ליום הזה בשבוע”.

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן