לתהום ובחזרה

2
25
שי רלר - מהתהום ובחזרה

שי רלר, שנפצע באורח קשה ונותר משותק כמעט לחלוטין, מדבר על השיקום, נקודות האור, החיים הטובים בצל המגבלות ואמונה

לפני כעשר שנים חלה תפנית גדולה בחייו של שי רלר (34), כאשר במהלך טיול בנפאל נפצע קשה בתאונת דרכים אשר כתוצאה ממנה נותר משותק כמעט לחלוטין. בראיון לנתניה און ליין – ksn הוא משתף אותי בנקודות ציון מרכזיות בחלוף התקופה, בחוויות שצבר בו ובשיעור על אמונה שכדאי לכולכם לעבור.

 “הסיפור שלי מתחיל בשנת 2004. בעצם, לא, יודעת מה, בשנת 1999. שירתתי חמש שנים ביחידה קרבית בצה”ל, מתוכן שנתיים בתור קצין. הייתי בלבנון לפני ואחרי הנסיגה… בקיצור, היה שירות מאד ממצה ומעניין. ללא-ספק, החוויה המעצבת של החיים שלי”, שי פותח את השיחה.

 ואז, כמו חלק גדול מהחבר’ה שמשתחררים מהצבא, נסעת לטייל.

“נכון, טסתי עם חבר מהצבא. טיילנו חודשיים בהודו, ברגוע. היה מאוד מעניין, ראיתי תרבויות ופנים שונות. הודו: או שאתה מאד אוהב אותה או שאתה מאד לא אוהב אותה. אני התאהבתי בה ובמזרח בכלל. היה כיף. חזרנו לטייל בנפאל. עשינו את אחד הטראקים הידועים לשמצה, מאלה ששומעים עליהם לא מעט בחדשות, ‘אנה פורנה’. זה מסלול מאוד מפורסם, כל הרכס של הרי ההימלאיה, לא רחוק מהאוורסט. זה טראק מאתגר של שבועיים והוא לא פשוט מבחינה פיזית, אבל זה מדהים. טבע בקנה מידה אחר: גובה, ג’ונגלים, מדבריות, הרים מושלגים, הכל מהכל. השיא, למעשה, הוא ההגעה לפסגה. סיימנו אותו. היינו אמורים להגיע לעיר הבירה קטמנדו על מנת לחגוג את ערב ראש השנה, אבל כבר הייתה שעת לילה מאוחרת – אז דחינו את הנסיעה. התעוררנו למחרת, ערב ראש השנה, שעה מוקדמת ומאד גשום. עלינו לאוטובוס ישן עם חלונות קטנים. מפוצץ אנשים בתוכו, מעליו. אני ממש זוכר אותו לפרטי פרטים. הנסיעה הייתה די סטנדרטית למה שמקובל במזרח”.

 למה אתה מתכוון כשאתה אומר “סטנדרטית”? תיארת תנאים מחפירים

“החוק שם לא משחק תפקיד. עקיפות מסוכנות, צפירות, דרכים עקלקלות, חוויה אקסטרימית לכל דבר ועניין. כשאתה בטיול כזה, אתה מרגיש על גג העולם – דו משמעית. אתה מרגיש ששום-דבר לא יכול לקרות לך והכל בסדר”.

את האירועים הבאים הוא מספר לאיטו. אני מקשיבה במתח, מנסה לתרגם את דבריו לתמונות. “לפתע, הנהג איבד שליטה באחד מהסיבובים. האוטובוס התדרדר כ-25 מטר לתוך תהום ונחת בתוך נהר. היו חמש שניות כאלה של שקט ופתאום בבת אחת צעקות. כתוצאה מהנפילה קיבלתי מכה חזקה בצוואר, נפתח לי הראש, התחלתי לדמם והתקשיתי לנשום. למזלי, לחבר’ה שהיו איתי לא קרה כלום והם התפנו לחלץ אותי”.

 האם באותם רגעים אתה מבין מה קורה? אתה בהכרה?

“ממש לא. בשלב הזה אני לא מרגיש כאב. הבנתי שקרה משהו, אבל חשבתי שזה ברמה של שריטה. המוח לא חושב יותר מידי, כנראה מנגנון גברי. הוא מנתק את כל החששות והדאגות. לא חשבתי או הרגשתי כלום, אבל אני כן זוכר הכל”.

 מדינה זרה, מקום מרוחק מהעיר, אין סלולר באותם ימים. מה עושים?

“משכו אותי מהאוטובוס והעלו חזרה לכביש. עצרנו טרמפ שהסכים לקחת אותנו לביה”ח. בשלב הזה חבר שלי הנשים אותי ודחף לי אצבעות לפה בכדי שלא אבלע את הלשון. הוא ניסה לדבר איתי, שאשאר ערני… איבדתי המון דם. נסענו משהו כמו שעה וחצי, בדרך הטרמפ התקלקל”, הוא מספר וצוחק, אני מצטרפת.

 ממש ביש מזל

“כן, הצרות לא נגמרות. החלפנו רכב ונסענו שעה וחצי נוספות עד שהגענו לביה”ח, שוב, ישן מאד. הוכנסתי לטיפול נמרץ. משם אני פחות זוכר, אבל חבר שלי מספר שלאחר שתי דקות הרופא יצא ואמר לו שהוא מצטער, אבל הם איבדו אותי והוא נאלץ לקבוע את מותי. החבר, שנלחם על חיי, לא הבין איך זה קרה תוך שתי דקות. הוא מספר שנכנס לחדר, ראה אותי שוכב על המיטה, כחול, ואז ממש כמו מתוך סצנה מסרט דפק את האגרוף שלו על החזה שלי. פתחתי עיניים ולקחתי נשימה ארוכה”.

 ומה קרה אז?

“זהו. מהנקודה הזו מתחיל תהליך של לנסות להשאיר אותי בחיים. הוגדרתי כפצוע אנוש. במקביל נוצר קשר עם משרד החוץ, ההורים שלי הגיעו, חיברו אותי למכונת הנשמה ועשו לי טרכאוסטום (פיום קנה), קיבעו לי את הצוואר. הועברתי לביה”ח קצת יותר מערבי. טיסה באירבולנס מנפאל להודו, טיסה של אל-על לארץ, ישירות לטיפול נמרץ בביה”ח תל-השומר. הרדימו אותי ל-17 שעות. קצת באסה, כי הפסדתי את כל האוכל והנוף מהחלון – אבל מצד שני לא שילמתי על הכרטיס אז יצא בסדר, התקזזנו…”הוא מחייך.

 אני מניחה שבבית החולים בארץ התקיימה ‘השיחה הגדולה’.

“נכון, והאבחנה הרפואית הייתה שנפצעתי בחוט שדרה צווארי. אמרו להורים שלי שאשאר משותק מהצוואר ומטה בלי יכולת לנשום, לתקשר עם הסביבה”.

 איך מעכלים?

“זהו, שבשלב הזה אני די מבסוט מהחיים כי הייתי סוף-סוף בישראל, מוקף בצוות רפואי שמבין אותי, עם החברים והמשפחה. המצב היה עד כדי כך הזוי, ששלחו פסיכיאטר שאמר לאבא שלי שאני בדיכאון, שלא יכול להיות שאני מחייך כל הזמן. אבא שלי אמר שאני אופטימי מטבעי”.

 ספר לי על השיקום.

“בסך הכל אושפזתי למשך שנה במחלקה לשיקום נוירולוגי, שמטרתה הייתה להכין אותי לחיים האמיתיים. נגמלתי ממכונת ההנשמה ולאחר חודשיים וחצי הצלחתי לנשום לבד. ההבנה הבאמת גדולה של מה שקרה הייתה כשיצאתי משם. אז האסימון נפל. הבנתי שהחיים שלי השתנו מקצה לקצה. ראיתי שאנשים הולכים על שני רגליים ולא על כיסא גלגלים. לקח לי שנה כדי להתאפס. הוצמד לי מטפל סיעודי- עובד זר שמלווה אותי כבר שמונה שנים, ועושה עבורי עבודה מדהימה. זו הזוגיות הכי ארוכה שהייתה לי”, הוא אומר בציניות. “הוא נשמה טובה”.

מהן ההחלטות החשובות שלקחת בחייך?

“ראשית, החלטתי לא לשקוע בזה. רציתי לעשות את כל מה שתכננתי לפני הפציעה. אחת מהתכניות הייתה, כמובן, לעשות תואר ראשון – אז הגעתי למכללת רופין. אני זוכר את השיחה עם היועצת כאילו זה היה אתמול. אמרתי לעצמי ‘לאן אני נכנס, למה אני צריך את הצרות האלה על הראש? אני לא יכול לכתוב, איך אני אסתדר עם עבודות, מבחנים, שיעורי בית?’. היא אמרה לי: ‘אין לי מושג איך נעשה את זה כי אתה הראשון מסוגך שעושה זאת, אני רק יכולה להבטיח לך שבטוח נצליח’ ואכן הצלחתי”.

 הוצאת תואר בכלכלה ומנהל.

“נכון. סיימתי ארבע שנים בהצטיינות. ביולי האחרון סיימתי גם את התואר השני במנהל עסקים. אני ורופין זה סיפור אהבה. אני אוהב את האווירה, המרצים, באמת משפחה”.

 האם, בדיעבד, היית עושה משהו אחר?

“אני לא חושב שהייתי עושה משהו אחר. את הטיול הזה עשו לפניי ועוד עושים אלפים אחריי. זה היה פשוט ‘בד לאק’. כן, היה לי מזל שהיה לי ביטוח רפואי. זה הציל אותי מבחינה פיזית ואף כספית, כי מדובר בעשרות אלפי דולרים. יש שני דברים עיקריים שהשתנו בי לאחר הפציעה: קודם כל, המושג פרופורציה. אנחנו בני אדם, לכולנו יש צרות וקשיים, אבל אנחנו מהר מאד מתעצבנים על שטויות. אפילו בכביש. למדתי שיש דברים יותר גרועים מלא להצליח בעבודה או בלימודים, לקבל 70 במבחן ולא 90. הבנתי שהחיים נורא נזילים ויכולים להשתנות בפחות מחמש שניות ב-180 מעלות. הכל מתחיל ונגמר בפרופורציה. מאוד קל להישאב למסכנות. הדבר השני שהשתנה בי הוא שאני יודע להעריך. מילימטר לפה, שנייה לשם ולא היינו מדברים עכשיו. אני מעריך את מה שקיים סביבי, שאני קם בבוקר, נושם, יכול לתקשר ולדבר. אני מודה על כך שיש לי משפחה מדהימה והורים יקרים שבלעדיהם לא הייתי מצליח לעשות את זה. זה לא מובן מאליו”.

 מה התכנית שלך לעתיד?

“מבחינת קריירה, כיום אני עובד בחברת סלקום בנתניה. היה לי ממש חשוב שיתייחסו אליי כאל עובד מן המניין, שלא יעשו לי הנחות. יאמר לזכותם שהם עושים את זה נפלא ובאמת מרגיש לי הכי בנוח. במישור השני כמובן להתחתן ולהקים משפחה. יש לי בת זוג ואנחנו ביחד כבר שנה וחצי. אני מאמין שבאופן טבעי זה הדבר הבא לעשות…”

 “תיזהר, אתה יוצא כאן בהצהרות”, אני קורצת. “כן, זה יכול להיות מסוכן, אבל באופן עקרוני זה הרצון. בנוסף, אני רוצה לעשות טוב לעוד אנשים. אני מתנדב בעמותת “אור ירוק” ואני נהנה מזה, זה נותן לי מוטיבציה. בא לי להמשיך ליהנות מהחיים, להיות בריא, לטייל בארץ, בעולם, פאבים, בילויים, לא לוותר על שום דבר. בכלל, החברים הקרובים שלי יכולים להעיד שאני משתדל לא לוותר על שום דבר – גם אם זה אומר להגיע ליום-הולדת של חבר ברמת גן, קומה רביעית בלי מעלית. אנשים בשמחה עוזרים. חשוב לי שתהיה נגישות לאנשים מאותגרים. נתקלתי בזה כשחיפשתי זוגיות וראיתי אנשים נרתעים מבלי שהם יודעים את הסיפור שמאחורי, אולי בגלל חוסר נעימות או מודעות. הכי חשוב לי שאנשים יפנימו, שהכל הוא שיעור לחיים”.

2 תגובות

  1. כמה אהבת החיים חזקה מאוד אצל אנשים שהיכולת שלהם זה הנחישות כל הכבוד שיהיה לו רק טוב עם בריאות טובה !

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן