ישראל היפה

0
385
מיכל-לי אליאל,קרקל,בית הלוי
בתצלום הגדול רב"ט מיכל-לי אליאל. בתצלום הקטן: בני משפחת אליאל. צילום דובר צה"ל

 

חן, אחותה הגדולה של רב"ט מיכל-לי אליאל, כיום נשואה ואמא לילדים, עוד זוכרת כיצד שירתה בצה"ל כמדריכה ביחידה "מורן" – מה שלפני 14 שנים נחשב לאחד התפקידים הקרביים יותר עבור נשים. היום, משרתת אחותה, מיכל-לי, כלוחמת בגדוד קרקל, הגדוד הקרבי הראשון בצה"ל שהפך למעורב, ובעקבותיו נפתחו, רק בשנה האחרונה, לא פחות משני גדודי חי"ר מעורבים חדשים לנשים ולגברים: גדוד "אריות הירדן" וגדוד "ברדלס".

משפחת אליאל, המתגוררת במושב בית הלוי מזה 27 שנה, נטועה עמוק בהוויה הישראלית הציונית והשורשית. מדובר במשפחה בה הרוב הנשי שולט, שכן נוסף על מיכל-לי, ישנן גם שתי אחיות נוספות- חן הבכורה וטל האמצעית, שבמסגרת שירותה כקצינת חינוך במרחב בנימין זכתה בתעודת הערכה כמצטיינת אלוף. אם המשפחה, סא"ל במיל' תמר (תמי) אליאל, ששירתה בצה"ל שנים ארוכות והשתחררה בשנת 2006, מילאה תפקידים רבים בחיל החינוך ואף הייתה מעורבת בהקמת "בית גולדמינץ" – בית הספר לפיתוח מנהיגות צה"ל ובהטמעת "תרבות יום א'" כראש מדור תרבות. "היא לא לקחה יום חופש אחד כל חייה", מספרת בחיוך בתה מיכל-לי. בתפקידיה האחרונים שירתה האם כמפקדת מרחב מרכז בהכנה לצה"ל וכאחראית על מערך גדנ"עות בבסיס "ג'וערה".

גם עכשיו, כאשר היא כבר אזרחית, תורמת האם תמי באמצעות המכינה הקדם-צבאית שהקימה, "מכינת אליאל" המיועדת לבנות דתיות וחילוניות – אותה היא מנהלת במשרה מלאה. את המוסד זהה בחרה להקים בבאר שבע, בירת הנגב, כחלק מחזון ציוני לא פחות: הפרחת הנגב. במסגרתה, מתנדבות בנות המכינה באזור באר שבע, כחלק מתהליך הכנתן לשירות משמעותי בצה"ל, בין היתר, במקלט לנשים מוכות, במרכז קליטה ליוצאי אתיופיה, בגני ילדים ובמוסדות לבעלי תסמונת דאון.

זר אולי יטעה לחשוב כי המכינה קרויה על שם המשפחה, אך מיכל-לי מסבירה, כי המקור לשם הוא דווקא קרוב משפחתה, אליאל בן יהודה ז"ל, אשר נהרג במהלך מלחמת לבנון השנייה. אף על פי שבתחילת שירותו הסדיר שירת בסיירת גולני ויחידת "עורב גולני" המובחרת, התעקש אליאל לפקד על חיילים "פשוטים", להם יוכל לעזור עם בעיותיהם. עקב כך, עבר לגדוד 12. במהלך המלחמה, אליה הגיע בהתראה קצרה הישר מטיול שחרור בדרום אמריקה, שירת בחטיבת המילואים "כרמלי". את מותו מצא במהלך פינוי פצועים יממה בלבד לפני הפסקת האש הצפויה. "הדבר האירוני הוא", מציינת מיכל-לי, "שאליאל קרוי על שם דודו שנהרג בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה, באותו האזור בערך על אדמת לבנון המקוללת".

במותו, ייסדו בני המשפחה מספר מסורות שינציחו את זכרו. החל מיום ספורט שנתי בכפר תבור ("אוטובוסים של גולנצ'יקים מגיעים") וליגת קט-רגל לזכרו, דרך קאנטרי בכפר תבור וכלה בהרצאות מורשת המועברות בבה"ד 1 בפני קציני העתיד. "בכיתה י' אפילו כתבתי שיר לזכרו, שכן הרגשתי שהיו המון דברים שרציתי לומר ולא הספקתי".

עבור מיכל-לי, אליאל היה כל עולמה וגם במידה רבה שימש השראה להפיכתה ללוחמת שהיא היום. "היו עוד בני משפחה ששירתו בצבא כמובן, אבל לא כמו אליאל. הוא היה קורא לי 'אהובת לבי הקטנה', ממש כמו האח שמעולם לא היה לי. כילדה קטנה, הייתי יושבת על הברכיים שלו ושומעת סיפורים. אפילו כשהוא טייל בדרום אמריקה, הייתי היחידה שהוא שמר איתה על קשר ודיווח באמצעות מיילים על חוויות הטיול". כדמות כה משמעותית בחייה, הייתה רוצה מיכל-לי שהוא ידע על שירותה כלוחמת. "זה החלום שלי. זה היה ממלא אותו בכל כך הרבה גאווה על חלקו בכך".

מיכל-לי התגייסה לצה"ל בנובמבר 2014, זאת מבלי לעבור שנת מכינה קודם לכן. "אף על פי שאמי מנהלת מכינה ושתי אחיותיי הגדולות בוגרות מכינה ושנת שירות, ואף על פי שהתקבלתי לשנת שירות של 'השומר החדש', הרצון להתגייס ולעשות שירות משמעותי כבר עכשיו כל-כך בער בי, שהחלטתי לוותר על השלב הזה". היא בוגרת תיכון 'מעיין שחר' בקיבוץ עין החורש ומשמשת כיום כצלפית בפלוגה המסייעת, כאמור, בגדוד קרקל. בחודש מרץ הקרוב אף עתידה לצאת לקורס מ"כים, ואולי בעתיד אף לקורס קצינים. "כל העסק עובד בצורה מוצלחת בזכות המפקדים שמנהלים את הדברים במקצועיות ובמסירות", היא אומרת, "תוך הקפדה על סרגל מאמצים – מה שמנפץ את כל הספקות שהטילו אנשים ביכולתן של בנות להיות לוחמות".

בגזרה שבה נמצאים לוחמי הפלוגה, ביישובי פתחת ניצנה, מדווחים התושבים על תחושת ביטחון חזקה. "אנחנו 'תופסות את הקו' חזק מאוד, עוקבות אחר הדברים בשבע עיניים ומסכלות אירועים שלפעמים אפילו לא שומעים עליהם. חתירה למגע היא שם המשחק, תוך כדי שהביטחון של התושבים הוא בחשיבות העליונה".

ומה אומרים במשפחה על בחירתה של מיכל-לי? "הלוחמה זה בדם שלה. כל הערכים שהיא מחזיקה בהם, כגון הגשמה והגנה על הארץ, ערכים אותם רכשה בין היתר בבית, כלולים עבורה בתוך הדבר הזה שנקרא לוחמה", אומרת האם תמי ומודה: "אין אמא שלא דואגת, אבל הגאווה גוברת על כך. היא עושה דבר שיש לעשותו. הצורך לתת מעצמך ולעבוד קשה מגיע מהמשפחה". גם אביה, כפי שמיכל-לי מספרת, מתגאה בבתו הלוחמת. "הוא תמיד אומר שהוא שמח שיש לו את החוזק הזה בבית. כמו אמא, גם הוא היה איש צבא, אך בחיל האוויר. ההורים, לטוב ולרע, יותר מדי מבינים בצבא", היא מסכמת בחיוך.

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן