האמת על "אמא יקרה"

האמת של אביב גפן איננה תמיד נעימה לאוזני כולם; לעתים היא אפילו מעט מרגיזה. אך יש להעריך מאוד את העובדה שבעידן בו שולט ה"פוליטיקאל קורקט", יש עדיין כאלה שלא מהססים להביע עמדות נחרצות וברורות.

הביקורת שהשמיע הזמר, אביב גפן, בתוכנית "דה-ווייס" האחרונה (01/11/14), על מילות הטקסט של שיר אותו כתב והלחין הזמר, דודו אהרן, עוררה מהומה גדולה. גפן, שכתב בעבר לא מעט טקסטים חושפניים המתייחסים למערכת היחסים המורכבת עם הוריו, לא אהב כך נראה, את האידיאליזציה, ומה שנראה כמעט כמו סגידה פטרונית, במילות השיר "אמא יקרה" של אהרן.

ל"חגיגת הביקורת" על גפן הצטרף משום מה, ובאופן מפתיע למדי, מבקר המסיקה, גל אוחובסקי; האחרון, אקס שופט ב"כוכב נולד". מפתיע מאוד לטעמי, משום שאותו אוחובסקי, כאשר ישב בעת ההיא בפאנל השופטים ב"כוכב" מילא, במובנים רבים, את המשבצת החשובה ביותר בחבר השופטים, התקן של סיימון קאוול הבריטי. "תקן" שבלעדיו מאבד כל הרכב שופטים בתוכנית מעין זו את האיזון שלו. לאורך כל העונות בהן השתתף כשופט, שמר אוחבסקי תמיד, על אמירה מאוד ייחודית ועקבית; הוא אף פעם לא נסחף בזרם, לא ניסה לייפות את המציאות ולא חשש לקטול מועמדים היכן שהיה צריך. בקיצור, נשאר נאמן לאמת הפנימית שלו. במובנים רבים, זו המשבצת עליה יושב היום המנטור אביב גפן. בלעדיו, התוכנית הייתה מאבדת את המתאבן הכי חשוב שלה, והייתי אפילו אומר שגם את כל יתר כל התבלינים.

נכון, האמת של אביב גפן איננה תמיד נעימה לאוזני כולם; לעתים היא אפילו מעט מרגיזה. אך יש להעריך מאוד את העובדה שבעידן שבו שולט ה"פוליטיקאל קורקט", ובעידן של רב תרבותיות והתייפייפות, שיש עדיין כאלה שלא מהססים להביע עמדות נחרצות וברורות, גם אם לכאורה הן עלולות להיתפס כלא פופולאריות בקרב חלקים רבים מן הציבור.

שמירה על האמת הפנימית, והוצאתה לאור יום, צריכה לעמוד בראש מעייניו של כל אדם; "אפלטון הוא חברי, אך גדולה יותר היא החברות עם האמת", זהו תרגום חופשי של הנוסח של האמירה כפי שהשתרשה בתוך יצירת המופת הספרותית "דון-קיחוטה", מאת הסופר הספרדי, מיגל דה סרוואנטס. השורשים לעקרון הגדול הזה, הם עמוקים יותר בזמן, ומגיעים עד סוקרטס עצמו. בעברית השתרש התרגום הבא: "אהוב את סוקרטס, אהוב את אפלטון, אך את האמת אהוב יותר מכל".

בהקשר של סוקרטס הדברים נאמרו לגבי הקושי לטעון שהמשורר הומרוס טעה, אך סוקרטס קובע כי האמת היא נעלה וחשובה יותר, גם אם יש בה כדי להביא לפגיעה בכבודו של המשורר הנערץ.

התקרית ב"דה-ווייס" ורעשי הרקע שלה, מצביעה שוב על כך שהפכנו לחברה המתקשה להתייחס בסבלנות כלפי דעות בלתי פופולאריות, ופוגעניות לעתים; על הסכנה שנשקפת מכך כבר עמדו הוגים גדולים כמו הרוזן דה-טוקוויל וג.ס מיל. היכולת המעשית של אדם לומר את אשר על לבו, באופן חופשי (ללא חשש מתגובת הרוב), היא מהערכים החשובים עבור כל מי שחי במשטר דמוקרטי מתוקן.