בעקבות המלחמה: איך מתמודדים עם תחושת אשמה

מיכל בן ריי, פסיכולוגית חינוכית ומדריכה שירות פסיכולוגי נתניה, בטור אישי על התמודדות עם תחושת אשמה – לצד תחושת אי ודאות וחרדה

 המצב קשה ואין מילים שיתארו אותו בצורה שתכיל את עוצמת הקושי. ליבנו נתון כולו לאלה שנפגעו ואיבדו את ביתם, חייהם או יקיריהם. לאלה המחכים בבית למי שיצא להגן עלינו במלחמה.

אנחנו גרים בשרון ויחסית מצבנו טוב. בנתניה, עד היום, לא נשמעה אותה אזעקה וטוב שכך. למרות זאת, כולנו חווים חרדה על עצמנו, על הילדים ועל המדינה. אנו חשים אי ודאות לגבי המחר. לכן, חווים מתח ניכר המלווה אותנו בחיי היום יום. החוויה הנמשכת של מתח ואי ודאות מקשה עלינו את התפקוד היומיומי. התחושה היא שאנחנו שוכחים יותר, מרוכזים פחות ויעילים פחות בעשייה שלנו.

תחושת אשמה

לתחושות אי הוודאות והמתח, מצטרפת פעמים רבות תחושת אשמה. תחושת אשמה שאנחנו חיים את חיינו, שלא התנדבנו מספיק או התעייפנו מלהתנדב. שלא סייענו מספיק, שלמרות המצב אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לצאת לעבודה. תחושת אשמה לשלוח את הילד לבית הספר או אפילו לשבת בבית קפה ואחרים לא. חווית האשמה היא טבעית ומלווה רבים מאיתנו. היא מורידה את הכוחות שלנו ופוגעת ביכולת להתמודד טוב יותר עם היומיום.

המצב האובייקטיבי והרגשות הקשים הנלווים אליו "זוללים" המון אנרגיות שלנו. הם מותירים אותנו חסרי כוחות. ואז אנחנו פוגשים את הילדים שלנו. כשאנחנו חסרי כוחות, אנחנו לפעמים פחות סבלניים. לפעמים גם הנוכחות ההורית שלנו מעוררת בנו רגשות אשם. זאת, מעבר לרגשות האשם הרגילים המלווים את ההורות. אשמה שצעקנו אתמול על הילד, ואיזה מזל שיש לנו בכלל ילד. אנחנו מרגישים אשמה על זה שלא מנענו מהילדה לראות סרטונים, שאין לנו מילים להסביר לילדים את מה שקורה ועוד ועוד.

עושים את המיטב

מגיע לנו שנסלח לעצמנו, שנגלה חמלה עצמית – עבורנו כבני אדם וכהורים. אנחנו עושים את המיטב שלנו וזה לא תמיד מצליח. חמלה עצמית זה לא להתעלם מטעות שעשיתי או להקטין אותה כחסרת חשיבות. אבל, זה גם לא להעצים אותה ולתת למעשה אחד לצבוע את החוויה שלי כולה. זה לקבל את חוסר השלמות שלי, את זה שאולי ברגע אחר הייתי פועל נכון יותר. אולי מישהו אחר יכול היה לפעול אחרת, אבל כרגע זה הכי טוב שאני יכול. גם זה יותר מכלום.

חמלה עצמית היא ההפך מאשמה ומגוננת עלינו מפני דיכאון, חוסר אונים ואי עשייה. היא מאפשרת לנו לשמור על עצמנו ועל היקרים לנו בצורה פעילה וטובה. הכי שאנחנו יכולים, גם אם לא בצורה מושלמת, כי אין מושלם. חמלה עצמית זה לזכור שגם אם לא התנדבתי כמו חברה שלי, עשיתי את המעט שהרגשתי שאני מסוגל. החזקתי את הילדים שלי כי זה מה שהייתי מסוגל לעשות בהלם הגדול שתפס אותי וגם את זה עשיתי בכוח.

כשאני חומל על עצמי ולא מעצים את התמונה, אני בתנועה ויכול להתקדם ולהמשיך לעשות ולא ליפול לחוסר אונים ודיכאון. כשאני חומל על עצמי יש לי יכולת גבוהה יותר לתקן אם עשיתי טעות. לגשת לילדה ולומר, צעקתי כי אני מתוח עכשיו מהמצב, אני מתנצל ואוהב אותך.

כשאנחנו חומלים על עצמנו, אנחנו גם נותנים מודל חשוב לילדים שלנו. ילדים לא לומדים מתוך ההסברים שלנו  אלא מהסתכלות על ההתנהגות שלנו. כשאנחנו חומלים על עצמנו אנחנו מלמדים אותם שמותר להרגיש כל רגש. קושי או פחד הוא לא בושה ומותר לטעות. טעות לא מוחקת את כל האהבה. אפשר להבין אותה ולקבל אותה ואפשר לתקן. מי שיכול להרגיש ויכול לטעות יכול ללמוד ולהתפתח תקין. זה הדבר שהכי אנחנו רוצים עבור ילדינו, בימים אלה ובימים רגילים אחרים.

הכותבת, מיכל בן ריי, פסיכולוגית חינוכית ומדריכה במרכז השירות הפסיכולוגי העירוני מטעם עיריית נתניה.

אם אתם זקוקים לסיוע, אל תישארו לבד. ניתן לפנות לשירות הפסיכולוגי דרך המוקד העירוני בטלפון 106 בכל שעות היממה.